<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ו</h1>
<h2>דף כב.</h2>
מי שהיה לו בן ממזר או אח ממזר שנינו בפרק שני דיבמות (כ"ב א') שהן ככשרים בכל דיני נחלה אבל ולד שפחה ונכרית כמוה.
<h2>דף כד.</h2>
המיבם אשת אחיו נוטל בנכסי אביו שני חלקים חלקו וחלק אחיו כדאיתא ביבמות (כ"ד א') והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם הרי לך שהכתוב קראו בכור, לפיכך אינו נוטל בראוי כבמוחזק וגם אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביו משעת מיתתו עד שעת חלוקתו עם אחיו בנכסי אביו (ע"פ רמב"ם נחלות פ"ג ה"ז). ובפרק קמא דבבא בתרא (י"ב ב') מסקינן הוויתו של יבם כבכור לענין שיטול פי שנים ואין חלוקתו כבכור, שאע"פ שהבכור נוטל שני חלקים שלו כאחד במיצר אחד אין היבם נוטל שני חלקים אלא בגורל ואם עלה הגורל בשני מקומות נוטלו בשני מקומות (ע"פ רמב"ם שם ה"ח).
<h2>דף לו.</h2>
כבר ביארנו (דף קפ"ד ד' בד"ו [הו' בב"ב ק"ל א']) שהמתנה בלשון ירושה לעקור הירושה כדי לתת אותה למי שאין ראוי ליורשו לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ואמר הכתוב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט (עי' רמב"ם נחלות פ"ו ה"א). ואם כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה אף על פי שהזכיר לשון ירושה דבריו קיימין כדמפרש בפרק יש נוחלין (קכ"ט ב'), כיצד אמר תנתן שדה פלוני[ת] לפלוני בני וירשנה או שאמר ירשנה ותנתן לו וירשנה כדאמר ריש לקיש ופסק רבא כמותו בפרק החולץ (יבמות ל"ו א') או ירשנה ותנתן לו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ו ע"ש). וכן ירושת הבעל אין התנאי מועיל בה שלא ירש אלא אם כן התנה עמה כשהיא ארוסה (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש) כדאמרינן בפרק הכותב (כתובות פ"ג א').
<h2>דף לח.</h2>
עוד מוכיח שם בפרק מי שמת (ב"ב ק"מ ב') ובפרק החולץ (יבמות ל"ח א'), שזה הכלל ביורשים כל שני יורשין שאחד מהן ודאי יורש והשני ספק אין לספק כלום ואם היו שניהם ספק שמא זה יורש [או שמא זה יורש] חולקים בשוה (רמב"ם נחלות פ"ה ה"א). מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה בן ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון אין זה הבן יורש אחד משניהם מפני שהוא ספק, ואם מת הבן שניהם יורשים אותו וחולקים בשוה מפני ששניהם ספק שמא זה אביו או שמא זה אביו (רמב"ם שם ה"ג). שנינו בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ח א'), מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ואינו ידוע אם האשה מתה תחילה ונמצאו יורשי הבעל יורשין כל נכסיה או אם מת הבעל תחילה ונמצאו יורשי האשה יורשין כל נכסיה כיצד דינם לבית הלל מעמידין נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה והכתובה עיקר והתוספת בחזקת יורשי הבעל וחולקין בנכסי צאן ברזל יורשי האשה נוטלין חציין ויורשי הבעל נוטלין חציין (רמב"ם שם ה"ו) כדתני בר קפרא בגמרא (קנ"ח ב'). אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו מחזיקין נכסי האם בחזקת שאר בניה יורשי האם שהן יורשין ודאין, שנוטלין מקצת הנכסים ממה נפשך אבל יורשי הבן ספק הם שאם מת הבן תחילה אין לאחים בנכסי אמו כלום (עי' רמב"ם שם) כך השיב רבינו שמואל מדאמרינן בפרק החולץ (יבמות ל"ח א') ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי אבי היבם שאומר היבם אתה בני ואין לך כלום והספק אומר שהוא בן המת ומסיק שאין ספק מוציא מידי היבם שהוא ודאי, אבל אם אין לה שום בן כי אם זה בזה אומרת המשנה שבית הלל אומרים יחלוקו, ורבינו יצחק פירש דההיא דהחולץ שאני שאין הספק יודע מכח מי בא לירש ואין אומרים כן במקום אחר ואף אם יש לה בנים אחרים יחלוקו (ב"ב קנ"ח א' תד"ה נפל). תניא (קנ"ט ב'), נפל הבית עליו ועל בן בתו אם האב מת תחילה בן בתו ירשנו ונמצאו הנכסים של יורשי הבן ואם בן בתו מת תחילה אין הבן יורש את אמו בקבר ונמצאו הנכסים של יורשי האב לפיכך יחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת וכן אם נשבה האב ומת בן בתו במדינה או שנשבה הבן ומת אבי אמו במדינה יחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת (לשון רמב"ם שם ה"ז עי' במ"מ וכס"מ). שנינו (קנ"ז א') נפל הבית עליו ועל אביו או על שאר מורישיו ועליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים מת הבן תחילה ולא הניח כלום ואין לכם ממה לגבות ובעלי חובות אומרים האב מת תחילה וזכה הבן בירושתו ויש לנו לגבות מחלקו הרי הנכסים בחזקת היורשים כדברי בית הלל ועל האשה ובעלי חובות להביא ראיה או ילכו להם בולא כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"ח). דין אלו שמתו תחת המפולת או שטבעו בים או נפלו באש או נהרגו או שמתו ביום אחד זה במדינה זו וזה במדינה אחרת משפט אחד להם שבכולן וכיוצא בהם אין ידוע מי מת תחילה (ע"פ רמב"ם שם ה"ט).
שנינו שם (ב"ב ק"ח א') שאין האשה יורשת את בעלה כלל, והבעל יורש את כל נכסי אשתו על פי הקבלה והסמיכוהו (קי"א ב') למדרש המקראות והוא קודם לכל בירושה (ע"פ לשון רמב"ם נחלות פ"א ה"ח ע"ש) בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל. ואין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לרשותו כדאיתא בכתובות (מ"ח ב') וביבמות (ל"ח א') ואין הפקח יורש את החרשת שנשאה כשהיא חרשת אפילו נתפקחה (ע"פ רמב"ם שם ה"ט).
<h2>דף קיז.</h2>
אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו גוים מסיחין לפי תומן אע"פ שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטלת כתוב[ת]ה אין היורשין נוחלין על פיהם, אמרינן בפרק האשה שלום האשה שבאה ואמרה מת בעלי אע"פ שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה מת בעלי ונתיבמה הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה שנאמר יקום על שם אחיו המת והרי קם (ע"פ רמב"ם נחלות פ"ז הל' א'—ב'). גרסינן שם אמר רב נחמן באתה אשתו לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה, תני לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה דאדעתא דכתובתה אתאי, ומסופק שם באמרה שני הדברים מת בעלי [התירוני להינשא] ותנו לי כתובתי מהו. מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי היורשין נוחלין על פיהם, וכן אם ראוהו עדים שהוא צלוב או נהרג או שנפל לגוב אריות ונמרים ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים אע"פ שאין משיאין את אשתו זהו מפני האיסור אבל לענין ממון יורדין לנחלה בעדות זו כך פוסקין גאוני המערב הלכה למעשה בכל אלו המעשים (ע"פ לשון רמב"ם נחלות פ"ז ה"ג וע"ש).
